אחד העניינים אשר יידונו אף הם במסגרת ניהול הליך של גירושין, הנו עניין תשלום כתובה לאישה, במידה וישנן עילות מוכרות אשר יזכו אותה בתשלום זה על פי דין.
למעשה, יצוין כי, המסמך הקרוי כתובה, הנו מסמך משפטי לכל דבר ועניין ואשר לו תוקף משפטי מחייב. היינו, המסמך המשפטי הקרוי כתובה ואשר ניתן לאישה במעמד החופה, הנו מסמך אשר לו מטרה ברורה, לשמר ולהגן את זכויותיה של האישה.
רציונאל נוסף העומד מאחורי, המסמך המשפטי הקרוי כתובה, הנו, להבטיח כי, הבעל לא יתגרש מאשתו בקלות דעת, שאם לא כן, יחויב הוא במלוא התשלום עליו התחייב הוא מבעוד מועד (במעמד החופה), על המסמך המשפטי הקרוי כתובה.
יובהר כי, דיונים בענייני חיוב בתשלום כתובה, יידונו אך ורק בבתי הדין הרבניים, שכן, להם סמכות שיפוט ייחודית בנושא כתובה.
בכל הקשור לסכומים לא פרופורציונאליים עליהם התחייב הבעל במסמך המשפטי הקרוי כתובה (בין אם סכומים גבוהים מידי ובין אם סכומים נמוכים מידי), יצוין כי, לבתי הדין הרבניים, שיקול דעת לפסוק סכומים אחרים (בין אם סכומים נמוכים מהסכומים הכתובים ובין אם גבוהים).
המסמך המשפטי הקרוי כתובה, למעשה כולל בתוכו שלושה סכומים : בעוד הסכום הראשון, הנו עיקר כתובה, הסכום השני הינו נדוניה, והסכום השלישי הנו תוספת כתובה.
המשמעות של עיקר כתובה הנה שסכום זה, שווה למאתיים זוז במידה והמדובר הוא בנישואין ראשוניים ומאה זוז במידה ומדובר בנישואין שניים.
המשמעות של נדוניה הנה, שלנדוניה ייחשבו כלל הבגדים, הכספים והכלים שהאישה הביאה עמה למערכת הנישואין.
המשמעות של תוספת כתובה הנה, הסכום עליו הבעל מתחייב כלפי אשתו, כשסכום זה למעשה, בא להעיד על רמת המחויבות של הבעל כלפי אשתו ("שלא תהא קלה להוציאה").
עוד יצוין כי, במצב דברים בו הבעל, למעשה, מעוניין לפנות להליך של גירושין, מבלי שיהיו בידיו עילות גירושין אשר מוכרות בדין העברי, יהא עליו לשלם לאשתו את הסכום עליו התחייב במסמך המשפטי הקרוי כתובה (תוספת כתובה)
