יש רגעים שבהם צריך לקרוא לדברים בשמם. הורה שמסרב להגיב לפניות דחופות ומתעלם בצורה שיטתית, אך כשפונים אליו באמצעות הילד מאשים את ההורה השני בניכור, אינו רק חוטא לאמת – הוא פוגע בקשר ובטובת הילד.
אז מי באמת המנכר?
❌ התעלמות מכוונת: הורה שמסרב להגיב לפניות על החלטות חשובות הקשורות לילד, כמו השתתפות בהוצאות חיוניות, יוצר מצב שבו האחריות נופלת רק על ההורה השני.
❌ האשמה במקום שיתוף פעולה: כשאותו הורה בוחר להטיל אשמות על "ניכור הורי" במקום לקחת אחריות על חוסר שיתוף הפעולה שלו, הוא מנצל את המושג בצורה מניפולטיבית.
❌ פגיעה רגשית בילד: חוסר המענה יוצר בלבול ולחץ אצל הילד, שנאלץ לתווך במצב שלא נוצר באשמתו.
מה ניתן לעשות?
✔️ העמדת גבולות ברורה: התנהגות כזו אינה מקובלת. חשוב לשמור על תיעוד ברור של הפניות וההתעלמות.
✔️ חשיפה לאמת: במידת הצורך, העלו את הנושא באופן גלוי – מי שמסרב לשתף פעולה אינו יכול לטעון לאחריות הורית.
✔️ מענה משפטי: אם מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה ופוגעת בשגרה ובזכויות הילד, ייתכן שיש מקום לפנות להליך משפטי שיבהיר את אחריות הצדדים.
דוגמא מהחיים
כאשר נדרשה תשובה דחופה על השתתפות בעלות המסע לפולין (עלות שאומנם הנה לרב זכות ולא חובה אלא אם כן מופיעה כהוראה בהסכם גירושין או כהוראה בפסק דין), פניות חוזרות ונשנות לא זכו למענה. רק לאחר שהילד עצמו פנה, נענה לכאורה ההורה השני, בתגובה צינית, שמטילה את האחריות בחזרה על ההורה שפנה. זהו דפוס חוזר של היעדר לקיחת אחריות וניסיון להפוך את המציאות על פניה.
לסיכום
שיתוף פעולה הורי הוא זכות בסיסית של כל ילד. הורה שמתעלם או בוחר להשתמש במושגים כמו ניכור הורי כדרך להסיט את תשומת הלב מהתנהלותו – הוא זה שמנכר ומזיק לקשר המשפחתי.
